top of page

פרויקט המרפסת

​

מאמר מאת סטאס גולובין

​

בתקופת הקורונה כשכולם שמרו על מרחק פיסי אחד מהשני נוצרה תופעה של תקשורת בין אישית באמצעות מרפסות, מה שאיפשר את המרחק הנחוץ אחד מהשני וגם חיבור תקשורתי וקשר עין. בעקבות כך קמה יוזמה אמנותית בשם "לופים" שמאחוריה עמדו - בן מולינה, לנה פרידמן, אדר לויתן ומתן וייסברוט כולם חברי אגוד האנימציה בישראל. היוזמה יצאה בקול קורא לכל האנימטורים בארץ ליצור סרטוני אנימציה בנושא המרפסת במבנה לולאה "לופ" כלומר שמתחיל וחוזר לאותה נקודה והופך להיות אין סופי. בפרויקט השתתפו יותר ממאה אנימטורים.  מתוכם אחד מהם הוא אני - סטאס גולובין שיצרתי את הסרטון עם תוכי מפלסטלינה שנמצא בפאניקה מהמצב שנתקע מחוץ לבית, מנסה להכנס לבית אך המרפסת סגורה, הוא נתקע בזכוכית, מאבד הכרה, שוכח את מה שקרה והסיפור חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב וזה לא נגמר. על הפרויקט עצמו ניתן לקרוא בכתבה של כלכליסט שיצאה באותה תקופה (לחצו על התמונה)

 

​

​

​

ניתן להבחין שבכל סרטון האנימטורים הכניסו גם את הקו האמנותי והסגנון האישי החזותי הייחודי שלהם כמו גם את הצד הנפשי והחוויתי מאותה תקופה. אני אספר קצת על הסרטון שעשיתי - התוכי במרפסת. אין ספק שהתוכי במרפסת מאוד מאפיין את האישיות שלי - תופעה נפוצה אצל יוצרים. אני חושב שלכל יוצר יש כפל  אישיות וזה לא  אומר שכל היוצרים חולים בסכיזופרניה אלא יש אישיות שיוצאת כלפי חוץ בעולם האמיתי ויש אישיות שיוצאת רק ביצירה, דברים שאנחנו לא תמיד יכולים להביע בחברה מכל מיני סיבות, אחת מהן שפשוט לא תמיד יש את הכלים להביע את מה שאנחנו רוצים. לפעמים יש אמירות שלא יכולות לצאת לידי ביטוי בדיבור, במילים, בשפת גוף אלא רק בביטוי אמנותי כמו לדוגמה אנימציה. ניתן לראות בסרטון שחוץ מהתוכי המשתגע ברקע יש משפחה שלווה, דואגת וחרדה למה שהולך בחוץ. בבית לא מתאפשר לי להביעה את החרדות, הדאגות והחולשות. מה שחשוב זה לתת למשפחה את הביטחון ותחושת המוגנות למרות שלא תמיד זה כל כך בשליטתנו. הנה כאן התוכי בא לעזור   

ועכשיו טיפ קטן של אמן: אם בא לכם לפעמים לבכות, לזעוק, לצרוח, לשבור דברים, להנמס לתוך הריצפה, להשתגע ולצרוח ואתם לא עושים זאת כי הסובבים לא יבינו ויש שיזמינו את הגורמים המוסמכים, אז אחד הפתרונות הוא פשוט להתחיל ליצור סרטוני אנימציה. מוזמנים לצפות בכל הסרטונים של פרוייקט המרפסות

bottom of page